1.         על פי הסדר טיעון שנרקם ונחתם בין התביעה הכללית להגנה תוקן כתב האישום ומשכך הורשע הנאשם על ידינו, על פי הודאתו, בעבירות הבאות: מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים בהסכמתה, לפי ס' 348(א) לחוק העונשין (להלן: החוק) בנסיבות המנויות בס' 345(א)(3) לחוק; מעשה מגונה בקטינה שמלאו לה 14 שנים, תוך ניצול יחסי תלות ומרות לפי סעיף 348(ד)(1) לחוק; אינוס לפי סעיף 345(א)(3) לחוק; בעילה אסורה בהסכמה בקטינה שמלאו לה 14 שנים וטרם מלאו לה 16 שנים לפי סעיף 346(א)(1) לחוק; מעשה סדום באדם שמלאו לו 14 שנים בטרם מלאו לו 16 שנים, לפי סעיף 347(א)(1) לחוק; מעשי סדום באדם שמלאו לו 16 שנים וטרם מלאו 18 שנים תוך ניצול יחסי תלות ומרות לפי סעיף 347(א)(1) לחוק ובעילה אסורה בהסכמה בקטינה שמלאו לה 16 שנים וטרם מלאו לה 18 שנים, תוך ניצול יחסי תלות ומרות לפי סעיף 346(א)(1) לחוק.

2.         על פי אותו הסדר נתבקש ונתקבל תסקיר אודות הנאשם ושני הצדדים באו לפנינו בהצעה לעונש מוסכם לפיו ירצה הנאשם עונש מאסר של חמש שנים בתוספת מאסר מותנה לפי שיקול דעת בית המשפט ובנוסף ישולם למתלוננת פיצוי בסך 50 אלף שקלים חדשים.

3.         רשימת העבירות בהן הורשע הנאשם איננה משקפת את סיפור המעשה וגם אין צורך להביאו במלואו. הקטינה עבדה בחנות הצעצועים שלו בימי ששי, שלא בקביעות, אלא על פי החלטתה להגיע לעבודה, שעבורה קבלה שכר יומי. במהלך השנים הללו מאז היותה בת 12.5 ועד הגיעה לגיל 17, התקיימה בינה לבין הנאשם שגילו היום 64 שנים מערכת מתמשכת של יחסים אינטימיים, שהחלה בנגיעות ומעשים מגונים ועם התבגרותה עברה גם לבעילתה של הקטינה. בגיל 17 הפסיקה המתלוננת לבוא לחנותו של הנאשם והוא לא פנה אליה בשום דרך שהיא עד להגשתה של התלונה נשוא התיק שלפנינו.

4.         שורת המעשים המתוארת אסורה על פי חוק, מכוערת, איננה מוסרית ואין צל של ספק כי הנאשם- כמי שהיה הבוגר בין השניים- חייב היה לשמור על מרחק ולהימנע מניצול המצב שנקרה בדרכו, כשהאשמה רובצת כולה לפתחו.

לא יכול להיות ספק שהחברה סולדת ממעשים כאלה ומצפה שבתי המשפט, האמונים על מילוי הוראות החוק, יגנו מעשים שכאלה ויגמלו למי שעשה אותם על פי חומרתם ודרגתם המוסרית הבזויה.

5.         אולם, בידוע הוא כי בית המשפט איננו גוזר את הדין רק על פי רחשי הלב של הציבור שאיננו בקיא- דרך כלל- בפרטים, ומחוייב לפעול גם על פי נסיבותיו האישיות של העבריין; גם על פי נסיבותיה המיוחדות של העבירה, וגם- כך מורה לנו בית המשפט העליון- בהתחשב בהסדרי טיעון שאינם חורגים במפגיע מהמקובל והסביר תוך שאנו סומכים על שיקול דעתה של התביעה ומתחשבים ברצונה של המתלוננת.

וכך במקרה זה שלפנינו. התובעת הביאה בפנינו את נימוקי המדינה להגיע להסדר הטיעון כשהיא מפרטת את גילו של הנאשם, את חרטתו הכנה; את ההערכה כי הדברים לא יישנו בעתיד, את העדרו של כל עבר פלילי ואת החיסכון בזמנו של בית המשפט ובעיקר את העובדה של שהמתלוננת לא נצרכה להעיד בבית המשפט. התובעת ציינה כי המתלוננת מסכימה להסדר הטיעון ואף מצדדת בו, כשסכום הפיצוי המוצע יכול לסייע לה בשיקומה.

6.         ואכן לא בכל יום אנו נתקלים בתסקיר חיובי כמו התסקיר שהגישה לנו הסגנית הבכירה לקצינת המבחן המחוזית. עד כדי כך חיובית גישתו של השירות, עד שאילולא העונש המוסכם וחומרתם המובנית של המעשים היתה באה בהצעה להליך טיפולי, בנבדל מעונש של מאסר.

הנתון החשוב ביותר שאנו מוצאים בתסקיר שירות המבחן (שכמובן לא נרד לפרטיו) הוא שבדיקה פסיכיאטרית העלתה שאין מדובר בדחף פדופילי שעלול לחזור בחייו של הנאשם, ודרגת הסיכון להישנות מקרים דומים נמוכה ביותר, עד שולית. השירות מוסיף כי על פי התרשמותו לא בוצעו העבירות על רקע סטייה מינית אלא על רקע קיומם של קשיים התפחותיים רגשיים, העומדים בפער משמעותי לתיפקודו החיצוני.

זאת וגם זאת, בחוות הדעת הפסיכיאטרית נכתב כי "קצב ההתפתחות של הקשר עם המתלוננת מתאים לקצב של רומן ולא לאינטנסיביות של מעשה עבירה מינית. הוא (הנאשם) נוטל על עצמו אחריות אף שהוא מרגיש מרומה (אך אין לו ספק שהיה זה תפקידו כבוגר למנוע את האירועים)" - תובנה שיש בה, לדעת שירות המבחן, חשיבות תירפואיתית ראשונה במעלה בטיפול בעברייני מין.

7.         לעניין נסיבותיו האישיות ביחסו של הנאשם לאירועים נשוא דיוננו- מדובר באדם בן 64שתפקד מאז בואו ארצה ללא דופי ועבד כל חייו תוך שהואמשרת בצבא ומקבל צל"ש במלחמת לבנון. הוא גידל שלושה ילדים ודאג להם להשכלה אקדמית כמו גם לאשתו המשמשת כאחות, בעוד הוא עובד לפרנסת המשפחה ללא הרף. הוא מרגיש מבויש, מדוכא, מביע צער ואשמה על מה שאירע, ותוהה כיצד נקלע לסיטואציה כזאת למרות יחסיו החמים עם רעייתו (התומכת בו גם היום) ועם יתר בני משפחתו. התובנה לחומרת מעשיו ולאחריותו כבוגר על מה שאירע, עולה גם מהתסקיר המפורט וגם מדברו האחרון לפנינו כשאמר: "גרמתי צער למשפחתי. נפלתי, טעיתי, חטאתי, זה אני יודע. אין גבול לצערי על המתלוננת, על מה שגרמתי, שהייתי גאוות המשפחה".

סניגורו מוסיף ומספר כי עסקו של הנאשם הגיע לפשיטת רגל ולמרות זאת הוא משלם ברצון את סכום הפיצוי וגם מוכן ומזומן לרצות את עונשו ללא דיחוי, תוך הרגשה שהעונש מגיע לו.

8.         בנסיבות מיוחדות שכאלה וכשהעונש המוצע - גם אם היה חמור יותר בהעדרו של הסדר ולאחר הבאת ראיות - עדיין איננו קל; במיוחד לאדם בגילו של הנאשם, ויש בו איזון ראוי בין השיקולים שצריך להביאם בחשבון מבחינתו של הנאשם ומבחינתה של החברה; וכשנוסף לעונש גם פיצוי בסכום נכבד למתלוננת, כפי רוחו של חוק זכויות נפגעי עבירה, לפיו מקבל קורבן העבירה מעמד מרכזי בהליך המשפטי ואיננו משמש עוד כלי להוכחת האשמה בידי התביעה הכללית; ובמיוחד נוכח הוראתו של בית המשפט העליון בע"פ 1958/98 בעניין פלוני פד"י נז(1) 577, שקיבל אישור עדכני בע"פ 9600/04 בעניין גדי משרקי (טרם פורסם) ועל פיו "מקום שבו מוצג בפני בית המשפט הסדר טיעון צריך הסדר זה להוות שיקול מרכזי בשיקוליו של בית המשפט הגוזר את העונש וככלל על בית המשפט לקיימו".

אנו רואים לאמץ את הסדר הטיעון כפי שהוצע.

9.         אשר על כן אנו גוזרים על הנאשם עונש מאסר של חמש שנים לריצוי בפועל, החל מהיום וכן עונש מאסר של 18 חודשים על תנאי לתקופה של שלוש שנים מיום שחרורו מהכלא, שלא יעבור עבירה לפי סימן ה' לפרק י' של חוק העונשין, או ניסיון לעבור עבירה כזו.

כמו כן ישלם הנאשם פיצוי למתלוננת בסך 50 אלף שקלים וזאת בתוך 90 ימים מהיום. סכום הפיצוי יועבר ממזכירות בית המשפט לידיה של המתלוננת על פי כתובתה שתימסר על ידי הפרקליטות. על פי בקשת הנאשם, ובהסכמת התביעה, ישולם סכום הפיצוי מתוך סכום הפיקדון בב"ש 92964/04.

זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 ימים מהיום.

ניתן היום י"ט ב אדר ב', תשס"ה (30 במרץ 2005) במעמד התביעה, הנאשם וסניגורו.